טקטיקה
מאמרים

מאוחר מדי. אני דווקא כן מתכוונת לערוק לחברה אחרת

אילאיל גינות (OiToy) (nrg)
 

לפני כשבועיים הסלולארי האומלל שבק חיים סופית, והחזיר קליטה לבורא. היה זה לאחר שבועות רבים של מאבק והכחשה מצידי, בהם ניסיתי להחיותו בעזרת מטענים שונים, החלפת שקעים, ולבסוף חבטות נינג'ה כנגד השולחן, אך ללא הועיל.

סמואל אל. סמסונג ואני כבר חווינו עליות ומורדות מאז תחילת הקשר הסימביוטי שלנו אי-שם בשלהי 2005. אמנם, לא הייתי מרוצה מהעובדה שאי אפשר לכוון שעון מעורר מבלי להשאיר אותו במוד רועש במקום להשתיקו, ושאפתי לאיכות סאונד גבוהה יותר כדי לאפשר לי הד-בנגינג לצלילי רינגטונים שונים, אך מאחר וכבר התחייבתי ל-36 תשלומים ואימצתי אותו כשלי, התאפקתי כל פעם שבגד בי, וסירבתי להחליפו באחר.
מדי פעם הסתיימו הריבים שלנו בביקור במרכז השירות של אותה ענקית תקשורת סלולארית תחולה, מחובקים באימה שמא נצטרך לתת עוד כסף לאנשים בחלוקים הלבנים כדי שאלו יחזירו את סמואל לתפקוד מלא.כל פעם היה זה תירוץ אחר. פעם זו הסוללה, ופעם היה זה המטען. פעם היו אלה אותם "מגעים" מסתוריים שלא אפשרו לסמואל להתהולל ולהעביר לי שיחות והודעות טקסט.
כתענוג נוסף, בכל ביקור גילינו "סמואל ואני כי הביטוח שהוצאתי עליו שווה ל---. באופן תמוה למדי, הביטוח כיסה רק את אותן תקלות שמעולם לא התברכנו בהן. וכך, כל ביקור במרכז השירות הסתיים בעוד חיוב כואב של כרטיס האשראי שלי.

הפעם הגעתי נחושה למדי, לאחר שנותקתי מהעולם החיצוני לכמעט שבוע כי לא היה ניתן להטעין את ילדי החריג והכושל. לא עוד תשלומים, שיננתי, לא עוד חיובים חסרי פשר. לא עוד שדרוגים!

להיות ישראלית, להיות ישראלית, לשחות עם המרפקים, להרים צרחות.

לקחתי מספר וחיכיתי. לבסוף הגיע התור שלי, ומסרתי את סמואל לידיהם של האנשים בחלוקי המעבדה. בין- רגע הסתערה עליי נציגת החברה, שהזמינה אותי לשבת איתה ל"כמה דקות", עד ש סמואל יוחזר אליי.

מבלי לבזבז רגע היא פרסה לפניי כעשרה מכשירים חדשים, ושאלה מה אני מחפשת. דור שלישי, יכולות וידאו, הורדת תוכניות טלוויזיה, אזניות, ספיקרים.

"אני רק באתי לתקן את המכשיר שלי", הסברתי לה. "אין לי שום רצון לקנות מכשיר חדש".

"אבל זה דור שלישי", היא השתוממה.

"אבל אני עדיין משלמת על המכשיר שלי, מהתקופה הביזנטית, כך שאני לא רואה שום יתרון בלשלם על שני מכשירים בו-זמנית, מה גם שמניסיוני המכשירים שלך מאכזבים אותי שוב ושוב. למעשה, משאלתי היחידה היא לערוק לחברה המתחרה בתום ההתחייבות שלי אליכם."
"אבל זה דור שלישי", חוזר הניגון.

"זה לא מעניין אותי".

"וידאו, לראות תכניות בפלאפון", היא המשיכה להיאבק.

"אני רואה טלוויזיה באינטרנט", הסברתי לה. "לראות תכניות בטלפון זה כבר עלוב ממש".

"מצלמה!" היא הטיחה בי.

"יש לי קאנון פאוור-שוט חדישה", החזרתי אש.

"ספיקר?" היא ניסתה.

"כדי שכולם ישמעו את הצרחות שלי?"

המומה, הזעיקה הנציגה גיבוי בדמות מנהל המרכז.

"מה קורה פה?" הוא שאל בעודו מעיף אליי חיוך שכולו דור שלישי.

"היא לא רוצה מכשיר חדש", היא לחשה לו באימה.

"אבל זה דור שלישי", הוא אמר.

"אולי זה דור שלישי, אבל אני אדם שלילי", הסברתי. "תקשורת סלולרית גורמת לי לדכאון, ואין לי באמת צורך בכל השיט הזה. אני באתי לכאן במטרה לצאת עם מכשיר מתפקד".

"מה עם זה?" היא דחפה לידי את המוטורולה השטוח בצבע וורוד מזעזע. "לפריס הילטון יש כזה. זה להיט", היא סיכמה.

"זה ממש פרחה תיכוניסטית מקריית אונו," הבעתי את דעתי. "ולמיטב ידיעתי, לפריס וללינדזי יש בלאקבקרי".

"אבל זה שטוח, אפשר לשים את זה בכיס!"

"לרוב אין לי כיסים", אמרתי לה, מצביעה על החצאית שלי. "מה קורה עם המכשיר שלי?"

"טוב, אז עוד לא התחילו בתיקון, כי הייתי בטוחה שתרצי לקנות מכשיר חדש...אני אודיע להם שיתקנו אותו".

וכאן החלה לה מסכת הג'ננה האמיתית. מאחר וסברו שכל אזרח שש לשלם שוב ושוב על עוד ועוד מכשירים חדישים, במטרה לצבור מעין ארסנל של טלפונים סלולריים, החליטו החבר'ה להשאיר את סמואל בעודו מפרפר בין חיים למוות, וכל הזכרונות שלי איתו.

"זה ייקח בערך 45 דקות", הודיעו לי. "בינתיים את מוזמנת לשבת על הספות ולשתות קפה על חשבוננו".

כל זאת, לאחר שהנציגה כבר בזבזה כשעה מזמני על הדור השלישי.

לא רציתי לשבת. רציתי לשבור משהו. גם לא רציתי קפה זול ממכונה מטונפת. אבל בגלל שהוא בערך הדבר היחיד שהחברה אי פעם הציעה לתת לי בחינם, נעמדתי בתור לעגל הזהב, כשאר מבקרי מרכז השירות.

במרכז השירות אין שעון אחד על הקירות. כל זאת כדי שלא תרגיש את הזמן מתחמק לו בין האצבעות שלך בזמן שהם עושקים אותך. בינתיים התחלתי לתופף על השולחן ולהוסיף ביטים עם הרגל לשירים בראש שלי, משתדלת שלא להשתגע אה-לה-מיקי ומלורי.

לקוח נוסף, שכנראה שם לב למצוקתי, התיישב לידי ושאל אם אני התייאשתי.

"לא, רק למדתי שיותר קל להשיג כליה חדשה מאשר לקבל לידי מכשיר שעובד".

"המממ. אז למה את לא קונה חדש?"

"כי כבר יש לי מכשיר, ונותרו לי 16 תשלומים!"

"הממ. אבל יש דור שלישי".

"אין לי צורך בזה".

"מה זאת אומרת?"

"אני לא באמת צריכה את זה, מצלמות, אם.פי. 3 ומארז שטוח. אני רק זקוקה למכשיר שיאפשר לי להתקשר".

"המממ.." הוא קם והלך, תוהה לו מאיזה כוכב נחתתי.

מאחר והתיפוף שלי והבעת הפנים שלי, שכולה זעקה 'גיהנום סלולרי', כנראה הרתיעו לקוחות אחרים, נשלח אליי סוכן נוסף, במטרה לעודד את רוחי.

גם הוא ניסה לטרטר לי את המכשירים החדשים, וכשנואש, הבטיח שסמואל ישוב אליי תוך כמה דקות.

"אבל אמרו לי 45 דקות, ועברה כבר שעה. האם ביכולתו של הדור השלישי להשיב לי את הזמן שאבד לי בהמתנה אצלכם?"

הוא פשוט חייך במבוכה וחזר למחילה שלו, מאחורי דוכן השירות.

חזרתי למקומי, שם ביליתי עד עלה לי הסעיף סופית. ניגשתי לבחור נוסף.

"מה שלום הפצוע?" שאלתי.

למרבה ההפתעה, הוא התעצבן כמעט כמוני מעלילותיי במרכז השירות. הוא התנצל בשם החברה הדרקונית עבורה הוא עובד, והתחייב לכך שסמואל יוחזר אליי תוך מספר דקות.

"כן בטח, והצ'ק בדואר..." כבר שמעתי הבטחות כוזבות בחיי.

לשמחתי, מסתבר שהיה זה הצדיק היחיד בסדום הסלולרית, ואכן, תוך מספר דקות הוא הנחית את סמואל בידי, ואפילו קיצץ בכמה תשלומים כמחוות פיוס. סמואל תפקד כמו בימים הטובים.

אמנם, זה מעט מדי מאוחר מדי מבחינתי, ואני דווקא כן מתכוונת לערוק לחברה אחרת בתום ההתחייבות שלי על סמואל. מבחינתי, אין זה מתקבל על הדעת לבלות שעתיים וחצי במרכז שירות, ועוד לעבור "אונס" שיווקי שכזה.

הדפסשלח לחבר
בניית אתרים